פיליפ סימור הופמן: אקזיסטנציאליזם, ניו יורק

לפיליפ סימור הופמן יש קריירה ענפה. זוכה אוסקר, מועמד שלוש פעמים נוספות, וגם לפרס הטוני ואף לאמי. יותר מעשרים שנה הוא מתבלט וזורח מעל שחקנים רבים, חרף נתוניו הפיזיים הבעייתיים ואולי בגלל.

הופמן עובד עם יוצרים מהשורה הראשונה. הוא אחר השחקנים הקבועים בסרטיו של פול תומאס אנדרסון, עבר אצל האחים כהן ב"ביג לבובסקי", ספייק לי ב"שעה ה-25", סידני לומט ב"לפני שהשטן יידע", מייק ניקולס ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון", צ'רלי קאופמן ב"סינקדוכה ניו יורק". הוא נוטל חלק ביצירות שנחרטות בזכרון, כמו "אושר", "סטייט פינת מיין", "ניחוח אשה", "הכשרון של מר ריפלי" ו"כמעט מפורסמים", וביצירות שפחות נחרטות בזכרון כמו "אנשים מושלמים", "פאץ' אדאמס" ו"דרקון אדום". על אף תו האיכות, הופמן לא מהסס גם לתרום את כשרונו לסרטים פחות יומרניים, כמו "ואז הגיעה פולי" ("I just sharted") ומשימה בלתי אפשרית 3. אבל תמיד, גם בסרטים האלה, הוא טוען את המסך בנוכחות יוצאת דופן, קצת כמו בן קינגסלי שמשדרג כל סצינה בהשתתפותו, גם אם היא ארוזה בסרט בינוני.

כן, האיש פצצת כישרון ואיש אינו מטיל ספק בכך. ובכן, בשני בפברואר 2014, היום, הוא מת.

גופתו נמצאה בחדר האמבטיה של ביתו אשר בניו יורק בשש ורבע בערב, שעון ישראל. שעתיים לאחר מכן כבר הגיעה הידיעה לחדרי החדשות אחרי שפורסמה לראשונה באתר של הוולסטריט ג'ורנל, דבר ששלל את האפשרות שמדובר במתיחת אינטרנט.

אני יכול להניח שממש כרגע, גופתו נמצאת בתןך מגירה בחדר מתים של בית חולים ניו יורקי וממתינה לניתוח שיקבע אם מת ממנת יתר או אירוע לבבי, או שילוב של השניים, או אולי איזו הפתעה טבלואידית כזו או אחרת.

בשמונה וחצי שעון ישראל, שעתיים ורבע לאחר שמישהו בניו יורק מצא את גופתו בחדר האמבטיה של ביתו, ביקרתי בעמוד הויקיפדיה של פיליפ סימור הופמן. להופמן היה תאריך לידה, תאריך מוות (היום) וכל תוכן הערך, על כל 3500 מילותיו, היה מנוסח בלשון עבר. האיש הפך להיסטוריה.

וגם מבחינתי, למרות כל המילים, כל האמנות שהעלתה בי רגשות, הבידור שהעלה בי חיוך, העצב על הסרטים שכבר לא יעשה, למרות כל זאת, מבחינתי עדיין מדובר באנקדוטה. הרי בעולמי הפרטי דבר אדיר הרבה יותר הפך בן רגע לחלל ריק, במחי נפיחת נשמה.

פיליפ סימור הופמן הוא דבר אדיר כזה, בשביל מישהו אחר.