פיליפ סימור הופמן: אקזיסטנציאליזם, ניו יורק

לפיליפ סימור הופמן יש קריירה ענפה. זוכה אוסקר, מועמד שלוש פעמים נוספות, וגם לפרס הטוני ואף לאמי. יותר מעשרים שנה הוא מתבלט וזורח מעל שחקנים רבים, חרף נתוניו הפיזיים הבעייתיים ואולי בגלל.

הופמן עובד עם יוצרים מהשורה הראשונה. הוא אחר השחקנים הקבועים בסרטיו של פול תומאס אנדרסון, עבר אצל האחים כהן ב"ביג לבובסקי", ספייק לי ב"שעה ה-25", סידני לומט ב"לפני שהשטן יידע", מייק ניקולס ב"מלחמתו של צ'רלי ווילסון", צ'רלי קאופמן ב"סינקדוכה ניו יורק". הוא נוטל חלק ביצירות שנחרטות בזכרון, כמו "אושר", "סטייט פינת מיין", "ניחוח אשה", "הכשרון של מר ריפלי" ו"כמעט מפורסמים", וביצירות שפחות נחרטות בזכרון כמו "אנשים מושלמים", "פאץ' אדאמס" ו"דרקון אדום". על אף תו האיכות, הופמן לא מהסס גם לתרום את כשרונו לסרטים פחות יומרניים, כמו "ואז הגיעה פולי" ("I just sharted") ומשימה בלתי אפשרית 3. אבל תמיד, גם בסרטים האלה, הוא טוען את המסך בנוכחות יוצאת דופן, קצת כמו בן קינגסלי שמשדרג כל סצינה בהשתתפותו, גם אם היא ארוזה בסרט בינוני.

כן, האיש פצצת כישרון ואיש אינו מטיל ספק בכך. ובכן, בשני בפברואר 2014, היום, הוא מת.

גופתו נמצאה בחדר האמבטיה של ביתו אשר בניו יורק בשש ורבע בערב, שעון ישראל. שעתיים לאחר מכן כבר הגיעה הידיעה לחדרי החדשות אחרי שפורסמה לראשונה באתר של הוולסטריט ג'ורנל, דבר ששלל את האפשרות שמדובר במתיחת אינטרנט.

אני יכול להניח שממש כרגע, גופתו נמצאת בתןך מגירה בחדר מתים של בית חולים ניו יורקי וממתינה לניתוח שיקבע אם מת ממנת יתר או אירוע לבבי, או שילוב של השניים, או אולי איזו הפתעה טבלואידית כזו או אחרת.

בשמונה וחצי שעון ישראל, שעתיים ורבע לאחר שמישהו בניו יורק מצא את גופתו בחדר האמבטיה של ביתו, ביקרתי בעמוד הויקיפדיה של פיליפ סימור הופמן. להופמן היה תאריך לידה, תאריך מוות (היום) וכל תוכן הערך, על כל 3500 מילותיו, היה מנוסח בלשון עבר. האיש הפך להיסטוריה.

וגם מבחינתי, למרות כל המילים, כל האמנות שהעלתה בי רגשות, הבידור שהעלה בי חיוך, העצב על הסרטים שכבר לא יעשה, למרות כל זאת, מבחינתי עדיין מדובר באנקדוטה. הרי בעולמי הפרטי דבר אדיר הרבה יותר הפך בן רגע לחלל ריק, במחי נפיחת נשמה.

פיליפ סימור הופמן הוא דבר אדיר כזה, בשביל מישהו אחר.

הנה כותרת של מאמר

כריסטופר נולאן הוא אינטלקטואל, מתמטיקאי של קולנוע. יש שיאמרו שדבר זה בא על חשבון רגש, יש שיאמרו שרגש דווקא נמצא שם. יש שיאמרו שהאתגר המחשבתי מפצה על העדר הרגש, יש כאלה שלא סובלים אותו וכמובן יש כאלה שסבורים שהוא גאון, אם לא הקובריק החדש אז לפחות הספילברג.

גם אם זו לא הדרך האמיתית לפיה הוא יושב וכותב סרטים, ניכר שראשית הוא בונה נוסחה מורכבת ומתאגרת עליה הוא יבנה את העלילה, ואז לוקח סיפור שבסיסו פשוט מאוד ומשבץ אותו במשתנים בנוסחה. אם הוא היה מוסיקאי הוא היה מתי כספי.
הנוסחה בה נולאן בוחר היא לא אקראית. תמיד למבנה שלה יהיה קשר ישיר לעלילת הסרט, דבר שהופך את התסריט לכזה שמתייחס לעצמו והופך את הסרט כולו למטאפורה אחת גדולה. או לתרגיל אינטלקטואלי ותו לא.

מאפיין זה של נולאן כבר ידוע ומוכר. את השיטה הזו אפשר למצוא בכל סרטיו שהיו פרוייקטים אישיים, כמו "ממנטו", "יוקרה" ו"התחלה", אך לא בסרטי באטמן, שהיו נעשים על ידי האחים וורנר איתו או בלעדיו. עם "אינסומניה" אין לי מושג מה לעשות ולפי איך שהסרט יצא, ניכר שגם לנולאן לא היה. בכל אופן, מאפיין זה נעדר מסרטי באטמן – עד שהגיע "עלייתו של האביר האפל".
אולי זה בגלל שתחילה לא ממש רצה לעשות את הסרט, ואחרי שסיפק את הסחורה פעמיים סוף סוף הרשה לעצמו לערב את באטמן בניסויים האלה שהוא עושה בצופים, אבל זה לחלוטין שם. כדי להבין איך זה בא לידי ביטוי ב"עלייתו של האביר האפל", כדאי שתחילה נבודד את זה בסרטיו הקודמים.

אם נקח את הסרט שהביא את נולאן לקדמת הבמה, "ממנטו", ניתן יהיה לראות את השיטה שלו באופן המובהק ביותר. הסיפור הוא פשוט – אדם שסובל מבעיית זכרון לטווח קצר ואשתו נרצחה מחפש את הרוצח למטרת נקמה. זוהי כל העלילה. רק מה, הסרט נע אחורנית, מהסוף להתחלה, כשבין הסצינות ההפוכות כרונולוגית, ישנה מעין עלילת משנה שנעה קדימה וניתן להבדילה משאר הסרט בכך שהיא בשחור לבן. למקרה שהצופים טרם הבינו מדוע הסרט נע אחורנית ומותיר אותם מבולבלים במהלך רובו, נולאן טורח להסביר זאת לקהל מילה במילה כשפקיד הקבלה במלון בו לנרד שלבי מתאכסן לומד על "מצבו" ואומר לו ולכולנו "זה מבאס. הכל הפוך. אולי יש לך מושג מה אתה רוצה לעשות עכשיו אבל אתה לא יודע מה הרגע עשית". אז הנה, סרט שלם בנוי כמו מצבו המנטלי/פיזי של הגיבור. התסריט עצמו הוא מטאפורה ואם זה לא מספיק, זו גם הדרך היחידה בה הקהל יכול לצפות בסרט מנקודת מבטו של הגיבור ולהשאר במתח. אם הסרט היה נע קדימה כרגיל, כנראה שפשוט היינו צופים באסופת סצינות מובנות מאליהן כשמה שמפריד בינן הוא מבטו המבולבל של לנרד, ששוב ושוב אינו מבין מה הוא עושה ואיך הגיע לשם.

"אז זה מה שעשיתי לפני שלוש דקות…"

אחרי "אינסומניה" ו"באטמן מתחיל" נולאן הגיש לנו את "יוקרה", סרט על יריבות בין שני קוסמים באנגליה של המאה ה-19. כפי שנולאן דואג לעשות כמעט בכל סרטיו שלהם קונספט יחודי ולא מובן מאליו, הוא מסביר לצופים, באופן מילולי וישיר, את המבנה, החוקים והכללים של עולם הסרט. במקרה הזה מדובר בעולם הקוסמים, שרק רוצים להמם את הקהל, לסחוט ממנו מחיאות כפיים סוערות וכמובן, לבדר אותו. ממש בתחילת הסרט מייקל קיין מפרט את שלושת שלבי הקסם המוצלח המהווים נר לרגליו של כל קוסם שמכבד את עצמו – The pledge, כשהקוסם מציג לקהל דבר מה רגיל כמו חפיסת קלפים, ציפור או איש, אבל ברור לכל שדבר בלתי רגיל עומד להתרחש. השלב השני – The turn, בו הקוסם לוקח את אותו דבר רגיל ועושה איתו משהו בלתי רגיל. הקהל מחפש את הסוד אך לא מוצא אותו, לא כי הדבר בלתי אפשרי אלא כי הוא לא באמת מסתכל, הוא לא באמת רוצה לדעת, הוא רוצה שישטו בו. בשלב הזה הקהל עדיין לא ייצא מגדרו כי לגרום לדבר מה להעלם זה לא מספיק. על הקוסם לגרום לו להופיע שוב, וזהו השלב השלישי והקשה מכולם – The prestige. כמו בכל מעשה אמנות, אפשר לפרש הרבה מן המתרחש בסרט ככזה שטמונים בו שלושת שלבי הקסם – שלביו של מעשה נקמה, של התאהבות, מוות ומה שנרצה, אך על דבר אחד אין עוררין – התסריט עצמו בנוי לפי אותם שלושה שלבים בדיוק ויוצר, לטעמי, מטאפורה יפה על קולנוע והיכולת לספר סיפור. בשלב הראשון מוצג בפנינו קונפליקט די סטנדרטי בין שתי דמויות, דבר שהוביל, כבר בתחילת הסרט, לאשמה ברצח והוצאה להורג קרבה ובאה. בשלב השני דברים בלתי רגילים מתחילים להתרחש, כמו מופעי קסמים נטולי הסבר מתקבל על הדעת, שינויים קיצוניים במצבי הרוח של הדמויות והסלמת האובססיביות של הגיבורים למימדים אפיים. אם זה לא מספיק, נולאן מציב בפנינו, שוב דרך דמותו של מייקל קיין, את הפתרון לתעלומה הגדולה של הסרט, פשוטו כמשמעו,כשהוא טוען שאין שום טוויסט וישנו רק הסבר אפשרי אחד למתרחש, אותו הוא מסביר מילה במילה. אבל אנחנו כקהל לא מתייחסים לכך, כי הרי אנחנו לא באמת רוצים לדעת, אנחנו רוצים שישטו בנו. ואז, בשלב השלישי, ה – Prestige מופיע במלוא הדרו ומהמם את קהל הצופים בסרט, רק מה, אין שום טוויסט וההסבר למתרחש היה מונח לפנינו, כולל הסבר מפורש שלו, במהלך כל הסרט.

"תפסתי זבוב, ואין כאן שום טריק"

בשלב זה, לכריסטופר נולאן שני סרטים מעולים אחד אחרי השני ורף הציפיות לחלק השני בסאגת באטמן הרקיע שחקים. למרבה התדהמה, "האביר האפל" התברר כשיא אמנותי נוסף והפעם גם שיא מסחרי כמעט חסר תקדים. שיחוק שכזה הוא זה שאפשר לנולאן לקבל מהאחים וורנר אור ירוק להפקת הבייבי שלו, תסריט מקורי ומורכב, בתקציב עצום שבדרך כלל שמור לפרנצ'ייזים קיימים ומוכרים בלבד, וכך קיבלנו את "התחלה", סרט שודים המתרחש במעמקי תת המודע. כבכל סרט אחר שלו, גם כאן נולאן לוקח את הזמן ומסביר לקהל, מילה במילה, את המבנה, החוקים והכללים של עולם הסרט – איך אפשר להתעורר מחלום, מה אסור ומותר לעשות בו, מה קורה כשיש חלום בתוך חלום, ההבדלים בקצב התקדמות הזמן ברמות השונות של התודעה, כיצד ניתן לבנות חלום ומה לא. חשוב מכך, נולאן מתאר, שוב, מילה במילה, כיצד ניתן לנטוע רעיון במוחו של "הנשדד" יש מאין, אותו "אינספשן". גם כאן, ישנם חוקים – הרעיון אותו יש לנטוע חייב להיות פשוט, חייב להטמן עמוק בתוך תת המודע של החולם, באמצעות סדרה של "השאת רעיונות" (suggestions) עקיפים וזכרונות ילדות, על החלום להתמקד בנושא רגיש ועוצמתי כמו אהבה ישנה, אשמה, או האפשרות החזקה ביותר – יחסי טעונים בין אב לבן. החלק החשוב ביותר, כמובן, הוא הקתרזיס. ככל שהנושא טעון ועוצמתי, כך הקתרזיס יהיה חזק יותר ויאפשר הטמעה טובה יותר של הרעיון. ובכן, אלה השלבים בנטיעת רעיון במוחו של חולם לפי העולם של "התחלה", אך מדוע זה נשמע כמו חלק מהרצאה של רוברט מקי על כתיבת תסריט? ובכן, גם התסריט של "התחלה" , בנוי בדיוק כך. גיבור הסרט, קוב, אחריו הצופים עוקבים, חווה בדיוק את אותם השלבים, כולל נושא טעון מן העבר הקשור לאשתו, אשמה וגעגועים לילדיו.חשוב מכל, הקליימקס של הסרט הוא קתרזיס חזק של קוב וכמובן של קהל הצופים המלווה אותו. מכאן, נכתבו כבר אין ספור פרשנויות ל"התחלה", כולל כמה שטוענות שמושא האינספשן האמיתי בסרט הוא לא היורש בן דמותו של קיליאן מרפי, אלא קוב בעצמו, אך אנחנו כצופים בסרט, האובייקטים האמיתיים של העשייה הקולנועית, חווינו אינספשן בעצמנו – וזה בדיוק מה שאמנות טובה עושה. מכיוון שכל הרעיון הוא שמושא האינספשן לא מודע להשתלת הרעיון במוחו, כך גם אנחנו, ולכן כל אחד יכול לקחת את זה לאיזה כיוון שירצה.

"זוז מהדרך, אני לוקח אותו איתי לבאטמן"

ואז הגיע "עלייתו של האביר האפל". קודר, בומבסטי, מטריד וממשיך את קו הסרט הקודם בדיוק כמו שרבים קיוו. כמובן שאינו ברמה של "האביר האפל", אבל זה היה צפוי והגיוני. אך היכנשהו באמצע החצי השני של הסרט משהו מוזר קורה. האמינות מתחילה להתערער ומתחילות לעלות חשדות שנולאן כל כך רצה לסיים את הטרילוגיה עד שויתר על אותה קפדנות לוגית שאפיינה את סרטיו האחרים. אחרי שני סרטי באטמן שהחוט המקשר בינם הוא אותו ריאליזם בלתי אפשרי, אמינות שאינה עולה בקנה אחד עם עולם הקומיקס הרגיל ואותה הנחת עבודה שהבאטמן הזה מתרחש בעולם האמיתי, פתאום נולאן שחרר את הרסן. אם נתעלם לרגע מאלה ששנאו כל דקה בסרט וכמובן מאלה ששנאו את שני סרטי באטמן האחרים, נישאר עם אלה שאותו שינוי מוזר לא הפריע להם אך גם עם אלה שקטעים רבים ברבע האחרון של הסרט גרמו להם לזוז באי נוחות בכסא. ובכן, אני טוען שאותו מפנה מוזר הוא למעשה דוגמא נוספת להיותו של נולאן מתי כספי של הקולנוע. במקרה הזה, שלושת השלבים בסיפור הם שלושת הסרטים, הטרילוגיה עצמה.

"איך אני יוצא מזה…"

ב"באטמן מתחיל" נולאן מציג לנו לראשונה באטמן שהוא לא סופר-הירו אלא דמות שעוברת התפתחות פסיכולוגית אמינה, עד כמה שאפשר, לכך שפתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא איש העטלף ומתחיל לכסח פושעים. ב"האביר האפל", במיוחד לאור הניגודיות בין באטמן לדמותו של האביר לבן, הארווי דנט, נידונה העובדה שבניגוד לעולם הקומיקס, ויג'ילנטה המסתובב בלילות ולוקח את החוק לידיים זה לא דבר מובן מאליו כלל וכלל, ולמעשה דבר שנוי במחלוקת. לא רק שהציבור לא מחבק את באטמן באופן עוור, אלא אפילו באטמן עצמו מסיר מעליו את האפשרות להיות גיבור בסוף הסרט. וכך מתחיל "עלייתו של האביר האפל" – באטמן אינו גיבור-על, הוא שנוא ונרדף ולמעשה נעלם מהרדאר כבר כמה שנים. ברוס וויין מתבודד, צולע, שבור פיזית ונפשית, וגם כשמחליט לעטות את הגלימה פעם נוספת כדי להלחם בביין, הוא יוצא פתטי או כמי שיש לו משאלת מוות. לא בדיוק סופר-הירו. בשלב זה עובר ברוס וויין תהליך פסיכולוגי ופיזי נוסף, בו הוא למעשה מקבל על עצמו בהשלמה את תפקיד הגיבור בכל הסיפור הזה, אחרת גות'האם תחרב. ובכן, מרגע השלמתו של ברוס וויין עם תפקידו כגיבור, הסרט הופך את עורו ומשלים את הטרנספורמציה לסרט סופר הירוז לכל דבר ועניין – ניוד של דמויות בין ארצות ויבשות: אין צורך להתעכב על איך למה ומתי, באטמן נפצע קשה: ממשיך לתפקד כאילו כלום. פצצת ניוטרון מתקתקת (אלמנט בסרטי גיבורי-על בפני עצמו): העניין נפתר בדיוק כמו ב"הנוקמים" (אם כי באופן פחות 'מד"בי'), הגיבור מוצא זמן לנשק את הנערה למרות שפצצה עומדת להתפוצץ עוד פחות מדקה ואם זה לא מספיק אז גם מקדיש כמה שניות ללמד את העולם קצת מוסר השכל וגם לרמוז על זהותו האמיתית, ולבסוף: היחלצות בלתי יאומנה בעליל ממוות בטוח (או שסוף הסרט "אינספשני" לגמרי). מבנה התסריט עצמו הוא למעשה עוד הצהרה של נולאן על סרטיו שלו, ואולי על קולנוע ואמנות בכלל – הטרילוגיה שלו, למרות ההשקעה האדירה לצייר תמונה אמינה של הסיפור, היא רק תיאור התהוות, גם אם באופן אמין למדי, של מיתוס. אולי רציתם כל כך, אבל אם קיויתם למישהו כמו באטמן בעולם האמיתי – תשכחו מזה.

ובינתיים, בעודי ממתין לסרטו הבא, אני תוהה לי איך היו נשמעים השירים שהיה מלחין נולאן אילו באמת היה מוסיקאי. אז בהתחשב בנסיון העבר, הנה:

שלוש גרסאות למשה קצב

בסיפור הקצר "שלוש גרסאות לאיש-קריות" מהרהר חורחה לואיס בורחס בהגיג שערורייתי ביותר. יהודה איש-קריות, התגלמות הבוגדניות, תאוות הבצע והאנוכיות, מוצג כגיבור טרגי וקורבן, ואף כצלמו האמיתי של אלוהים עלי אדמות. צליבתו של ישו הרי הייתה הכרח –  גאולת המין האנושי הייתה מסלול חיים מועד מראש וכל דרך הייסורים שלו, שתחילתה בבגידתו של יהודה וסיומה בצליבתו של ישו, היא היא התוכנית האלוהית. גאולת המין האנושי הייתה תלויה בכך שהשתלשלות העניינים תהיה בדיוק כפי שהתרחשה. אם כך, גורס בורחס בסיפור, יהודה נטל על עצמו את האחריות להיות זה שיוביל את ישו אל הגאולה, עול בזוי, נוראי ולדיראון עולם, שבלעדיו גאולת האדם לא הייתה מתאפשרת. יהודה היה זה שהקריב את המירב – את כבודו, חייו ואת האפשרות להגיע לגן עדן. ישו ביצע את הקרבתו המפורסמת באחר צהריים בודד, אותו בילה על הצלב ביסורים קשים, אך יהודה קיבל על עצמו קלון, בושה ודחיה לנצח נצחים ועד קץ ההיסטוריה, קורבן גדול יותר לאין שיעור. אם אלוהים ירד משמיים והתגלם בדמות בשר ודם כדי להניע את הגאולה, הרי שזוהי דמותו של יהודה, האנושית והארצית על כל פגמיה. האם יהודה היה מודע לחשיבות מעשיו? זה כלל לא משנה. בכל מקרה הוא קורבן, גיבור מיוסר, בכוונה או בעל כורחו.

בורחס מצא דרך מבריקה להעביר מסר חתרני זה מבלי להקים עליו את העולם הנוצרי. כפי שנהג בסיפורים קצרים אחרים, גם סיפור זה מובא כסקירה סיפרותית של יצירה אחרת – שני ספריו של נילס רונברג השבדי, סופר שלא היה ולא נברא, שלפי בורחס סיים את חייו באנונימיות לאחר שהתעקש להעלות בספריו רעיונות רדיקליים כל כך.

"אל תדאג, זה לא מיני"

בימינו כבר אין צורך לגאול את האנושות. המין האנושי נגאל, או אולי גורלו נחרץ דווקא, אך בכל אופן כבר אין מיחסים לאירועים כאלו ואחרים משמעויות מכוננות כאילו ההיסטוריה זה עתה התחילה. אולם, ישנם עדיין מרכיבים מסויימים בחברה הנתונים בתהליך שניתן לכנותו גאולה. מעמד האשה למשל.

פרופסור זיוית גרטל, מרצה ישראלית בכירה ללימודי מגדר באוניברסיטת שיקגו, גורסת במאמרה And Thanks For Your Sins (American Journal of Sociology, The University of Chicago Press, Nov. 2011) שישנן דמויות במציאות העכשווית שתפקידן עלי אדמות, או לפחות תפקידן ההיסטורי, הוא לגאול את הנשים ממעמדן הנחות אל עבר השוויון המוחלט. כוונתה איננה לארגונים פמיניסטיים כאלה ואחרים או לפעילים בתחום, אלא דווקא לאנשים הרעים במשוואה, אותם בעלי שררה, מעמד או תהילה המנצלים את כוחם לדיכוי האשה. בדומה לבורחס, או רונברג, גרטל טוענת שבמציאות העכשווית גברים אלה הם מעין קורבנות, אפילו גיבורים בעל כורחם, החווים על בשרם את השינויים החברתיים שהפכו מעשים שעד לא מזמן נחשבו לנורמה – לפשע נתעב, ובצדק. גברים אלה התחנכו על ברכי דור בו מעשים כאלה הם עניין מותר ורגיל, שובב לכל היותר, אך גילם צעיר מספיק כדי שבימים אלה, כשהנורמות בתהליך מתקדם של שינוי, יצרם עדיין מצוי בחלציהם. דורות קודמים יותר אינם רלוונטיים שכן הם גריאטרים מידי או מתים מידי.

פרופסור גרטל זהתה את הפרופיל של אותו פושע-קורבן כזה שנולד בשנות ה-40 של המאה ה-20, קרי הוא בן 70 לכל היותר ובן 60 לכל הפחות, מעמדו החברתי רם או לפחות היה רם בעברו, וחשוב מכל, עבירת המין בה נאשם והורשע שייכת לסוג המניפולטיבי, כדבריה. פירוש הדבר הוא שאין הכוונה לאותם אנסים התוקפים אשה ברחוב, בדייט או אפילו במהלך מערכת יחסים או למבצעי מעשים מגונים באוטובוס, בית ספר או בבית. הכוונה היא לעבריינים שבצעו את מעשם בסיטואציה מורכבת עלילתית (כדבריה של גרטל) המאפשרת לאותו עבריין לטעון שהאשה "רצתה בזה" באופן כזה או אחר, או שהיה מדובר ב"הסחפות רגעית" או שמדובר היה ב"אי הבנה" ואפילו ש"לא היה לזה היבט מיני". על מנת לטעון דברים שכאלה (ולפעמים הנאשם באמת מאמין שלא עשה דבר רע) הנסיבות אכן דורשות מורכבות נרטיבית כלשהי.  הרי כשאדם זר תוקף אשה ברחוב, הוא לא יכול לטעון שזו הייתה הסחפות או שהיא רצתה בזה. במקרה כזה העבריין גם מודע היטב לכך שהוא מבצע פשע, וחשוב יותר, עבריינים מסוג זה יהיו תמיד.

גרטל מתמקדת במספר גברים ישראלים ידועים שהפכו בשנים האחרונות למוקצים לאחר שהואשמו והורשעו בעבירות מין. הראשון ברשימה הוא האלוף ושר הבטחון לשעבר יצחק מרדכי. מצביא רב מעללים ושר בטחון פופולרי הפך תוך מספר שנים מועט לגוויה פוליטית, עלה נידף ומוקצה חברתית בשל הרשעתו במעשים מגונים בשתי נשים שונות. לשיטתה של גרטל, המקרה של מרדכי הוא כמובן אבן דרך במעמד האשה בישראל אך מרדכי עצמו הוא למעשה  קורבן של חילופי התקופות והנורמות החברתיות. חייו נידונו לקלון, דחייה ובושה לטובת השרשת נורמות חברתיות חדשות. הרי כולנו יודעים, אומרת גרטל, שרבים מקציני הצבא הבכירים מדורו של מרדכי, ובוודאי מדורות קודמים, נהגו באופן דומה בחיילות שהיו נתונות תחת מרותם. המח"ט והפקידה, הזיווג הכה ידוע הזה, הוא מה אם לא התגלמות ההטרדה המינית ההיררכית. הרי לא אחת הרהרנו האם גיבור ישראל כזה או אחר, מיתוס צבאי ובטחוני או דמות ציבורית אחרת שהייתה ידועה כרודפת נשים, היה מחזיק בימינו יותר מחודש בתפקידו מבלי שהיה מואשם בהטרדה מינית או מעשה מגונה. היום זה היה נגמר בקלון, פעם זו הייתה הנורמה. יצחק מרדכי סלל בגופו את הדרך לגאולת הנשים מידי גברים בעלי מעמד, ובימינו מפקדים כבר אינם ששים אלי מין בשכיחות שכזו.

הגבר השני בו פרופסור גרטל מתמקדת הוא השחקן חנן גולדבלט. קשה לומר שבעת ביצוע עבירות האונס היה גולדבלט בשיא מעמדו, אך מאחוריו קריירה עניפה בבידור, קולנוע וטלויזיה, ובעבר מעמדו אכן היה רם, במיוחד בזמנים עברו בהם הביצה הייתה קטנה מאוד, ותקשורת ההמונים הסתכמה בערוץ בודד ויחיד. ובכן, יש לומר את האמת. בעבר הלא רחוק בכלל, דפוס הפעולה של גולדבלט היה דבר רווח מאוד. במאי, שחקן, מוסיקאי, צלם או אושיית תרבות אחרת, אוסף אליו אשה צעירה, שלא לומר קטינה, מבטיח הרים וגבעות של תהילה וקריירה אפשרית. צילומים, פוזות מפתות, אודישנים בלבוש חשוף ובעירום ולעתים אף המצב פשוטו כמשמעו – מין תמורת תפקיד, ויחד עם אלכוהול, סמים ומניפולציות, כל זה נחשב לנורמה במידה מסויימת. גרטל מביאה כדוגמאות את חבורת לול, דן בן אמוץ ודמויות אחרות מהתרבות הישראלית ככאלה שנהגו לעשות בדיוק את זה. בתרבות האמריקנית, טוענת גרטל, דפוס זה היה רווח וגורף אף יותר, כך שמקרים כאלה היו עולים לכותרות רק כשמדובר היה ב"מעידה" קיצונית, כמו המקרה של רומן פולנסקי. נערות בנות 16 ו-17, וכמובן נשים בגיל "חוקי" עברו דברים דומים מאוד בנסיבות דומות מאוד. אולם, במקרה של פולנסקי מדובר היה בנערה, או שמא ילדה, בת 13. פולנסקי, שהיה אז בן 43, לא חשב שסמנתה גיילי היא בת גילו או אפילו עשרים שנה צעירה ממנו. הוא סבר שהוא מזמין אליו נערה בת 16, ואף בקש את רשות אמה. הנורמה הייתה ש"צילומים לווג הצרפתי" של נערה בת 16, תוך השקייתה באלכוהול,  הדחתה לסמים, מין אוראלי, ואגינלי ואנאלי, הם עניין שבשגרה, דבר שובב אמנם אבל לגיטימי. עובדת היותה בת 13 היא זו שיצרה את השערוריה. גרטל אף מרחיקה עוד כמה שנים אחורה ותוהה על הנסיבות שהביאו את צ'רלי צ'פלין הגדול לקיים יחסי מין ואף להתחתן עם נערות בנות  15-16, כולן, אגב, שחקניות. אם כך, טוענת גרטל, גולדבלט עשה כמנהגו זה שנים, רק שיום בהיר אחד התחוור לו שבמעשים אלה הוא לא נתפס כוומאנייזר נחשק אלא כאנס שמקומו בכלא. עוד קורבן של חילופי התקופות לטובת מעמד האשה. מהו מקומו הראוי של גולדבלט? בכלא כמובן, זה בדיוק מה שצריך לקרות, אך דבר זה אינו מפחית במאומה מתפקידו היסטורי בגאולת המין הנשי.

הגבר השלישי בו גרטל מתמקדת, אליו היא גם מתייחסת כ"גיבור" המובהק והמשמעותי ביותר, הוא הנשיא לשעבר משה קצב. כראש מועצת קריית מלאכי, כשר בממשלה וכמובן כנשיא המדינה, משה קצב הוא הדוגמא המובהקת ביותר לגבר שמעמדו הרם הביאו לעשות לנשים סביבו כל שעלה על רוחו. אמנם המקרים שהתפרסמו ועל חלקם גם נשפט והורשע מתייחסים לתקופת היותו שר התיירות, התחבורה ונשיא המדינה, אך עוד מתקופת כהונתו כראש מועצת קריית מלאכי נפוצו שמועות כי קצב הוא "חרמן לא קטן". לא אנס, לא סוטה, אלא פשוט חרמן. אחד מהגברים האלה שאינם יכולים לשמור את רוכסן מכנסיהם סגור.

גרטל מתארת דפוס המשתרע על פני ארבעה עשורים. אין לדעת כמה נשים חוו את אשר תואר בתקשורת ובכתב האישום  נגד קצב, אך רק ב – 2006, כשהנורמות הבשילו דיין, הנושא עלה לפני השטח. גרטל טוענת שדפוס פעולה ארוך שנים זה לא יכול היה להתקיים תחת הנורמות הקיימות ועצם יכולתו של קצב לפעול באופן זה במשך זמן רב כל כך ממחישה את העדר החשיבות של מקרים כאלה בחברה בשנות השבעים, השמונים ואף בשנות התשעים. קצב, משערת גרטל, כמובן שלא חשב עצמו לעבריין אך גם לא ראה במעשיו דבר פסול, אולי מלבד עצם הבגידה באשתו האומללה.

לפי כך, מעמד האשה קיבל את מקרה משה קצב על מגש של כסף. לא בדרן עבר, לא חבר בממשלה, אלא נשיא המדינה בכבודו ובעצמו. ההיסטוריה העניקה לנו את נושא הקלון האולטימטיבי, אדם שחטא ממעמד כה רם, שמעשיו ייזכרו לדורי דורות וישרישו לעומק את מה שאסור לעשות לנשים בשום אופן. בתקוה, ראשו של משה קצב ישאר ניצב בשדרת הפסלים במשכן הנשיא, וכל מבקר, תייר, ילד בטיול שנתי ושוע עולם שיתהלך לאורכה יזכור את מעשיו של משה קצב ותוצאותיהם.

אם כן, נניח שכל ההתרחשויות על פני אדמות מתוזמרות על ידי יישות על, ריבונו של עולם ויקום. האם לא מן הנמנע שמשה קצב נשלח על ידו על מנת להוקיע מעשים מסוג זה מהחברה? עם עול בזוי כל כך, שודאי יצרב בספרי ההיסטוריה לשנים רבות, אולי משה קצב הוא בכלל התגלמותו הרגעית של אלוהים עלי אדמות בדמות בשר ודם? גם אם לאלוהים אין כל יד בדבר, מסתייגת גרטל, משה קצב ומקרים דומים אחרים, הם מתנתה של ההיסטוריה לטובת גאולת המין הנשי.

בניגוד לנילס רונברג מסיפורו של בורחס, מאמרה של פרופסור זיוית גרטל לא נזרק לפח הזבל האקדמי ולפחות לעת עתה רחוק מלגזור עליה אנונימיות. תפקידה הבכיר באוניברסיטת שיקגו נותר בעינו וכפי שהדברים נראים כרגע היא גם תתמנה לראש המרכז ללימודי מגדר בשנת 2013. אולם, מסתבר ששבוע שעבר הייתה אמורה להגיע לאוניברסיטת בן-גריון כמרצה אורחת אך האוניברסיטה ביטלה את הזמנתה ברגע האחרון. הסיבה לביטול לא פורסמה.

אין כניסה לילדים מפחידים

פעם בכמה שנים, קורה שמזדמן לי לצפות בסרט מבלי לדעת עליו דבר. אינני מתכוון לסרטי הישר-לדיוידי אקראיים שנקרים בדרכי בעת זפזופ מזוגג בין ערוצי טלויזיה שונים, אלא בסרט מן השורה הראשונה או השניה שנסיבות כאלו ואחרות הביאו אותי לכך שאין לי מושג על מה הוא ומה טיבו. כך קרה כשבילדותי צפיתי בשידור חגיגי של "הנוסע השמיני" ביום שישי בערב בערוץ "ישראל", אחרי "סיבה למסיבה", כאשר כל שידוע לי הוא שמדובר בסרט מד"ב מוערך ביותר בבימויו של האיש שהביא לנו את "בלייד ראנר", הסרט הראשון אי פעם שהקלטתי מהטלויזיה (שוב, בערב יום שישי לאחר סיבה למסיבה) באמצעות הוידאו החדיש שהצטרף למשפחתי. דבר לא ידעתי על מרכיבי עלילתו, על היותו מפחיד, מבהיל, אפל ולא על קיומה של מפלצת חייזרית שהיא היא הנוסעת השמינית. לדידי אותו נוסע שמיני יכול גם היה להיות מרגל או סתם ילד שעלה לאוטובוס ללא כרטיס. בזמנים ההם ההכרות שלי עם סרט כזה או אחר היתה נתונה לחסדי וגחמות רשות השידור, או ואולי גם לרצונם הטוב של עיתונאיי מהדורות סוף השבוע.

אני זוכר היטב את הערב הזה, בו ישבתי לבדי בבית סבתי ו"הנוסע השמיני" החל. חללית מסחרית נטולת הילת גבורה, אנסמבל שחקנים שווי מעמד, התנהלות אטית, חיי שגרה חלליים, ייצור קטן וגרמליני בוקע מבטנו של השחקן המוכר ביותר (לי) מבין שחקני הסרט, הבלגן מתחיל.
גם אז, אותן הזדמנויות לראות סרט בסדר גודל כזה מבלי לדעת עליו כלום היו די נדירות ומענגות מאין כמוהן, אך בימינו נגישות המידע והקלות בה אני יכול לבלוע כל מה שיש לעולם להציע לי הופכות הזדמנויות מסוג זה לנדירות עוד יותר, ועל כן הן מענגות כפליים. ובכן, אתמול זה קרה לי שוב.

לפני כמה חודשים ידידה מסרה לידי מספר סרטים. לקחתי את כולם מבלי לסנן, מתוך מחשבה שאחליט אחר כך במה לצפות ומה לזרוק לפח. בכל פעם שחיפשתי במה לצפות דילגתי על הסרט “Let Me In”, מכיוון שבחבילת הסרטים שניתנה לי היו סרטים שהכרתי (וטרם ראיתי) מהם צפיתי לטובות, ואילו על “Let Me In” לא שמעתי, מה גם ששם הסרט נשמע לי כשל סרט אימה שגרתי, ז'אנר לו אינני נוטה להקדיש זמן.
כדי להיות בטוח שבסרט כזה מדובר, כמובן שביקרתי בעמוד הסרט ב IMDB ומיד צדו את עיני שני דברים שהבהירו לי מיד שלא מדובר בסרט בו עלי לצפות – האחד הוא פוסטר הסרט המציג ילדה בתנוחת עובר הצפונה בסביבה מפחידה ואפלה שלא מותירה ספק – מדובר בסרט אימה:

מי גבר להעיר אותי

הדבר השני שצד את עיני הוא שהעובדה מדובר ברימייק לסרט שבדי. רימייקים לרוב אינם טובים, רימייקים לסרטי אימה יפנים, קוריאנים וכיוצא באלה הם לרוב מחורבנים וגם המקור לרוב אינו כוס התה שלי. מיד המשכתי הלאה בחיי מתוך מחשבה שמדובר בעוד אחד מסרטי "ילדים זה מפחיד"  כמו-

“The Ring”:

נפלה לי הגלידה

“Orphan”:

יש אספת הורים?

“The Unborn”:

חטפתי הפה והטלפיים

וכו'. לא סרטים רעים דווקא, אבל באמת די, אני לא צריך עוד אחד כזה. אפילו לא טרחתי להמשיך לקרוא ולהבין על מה הסרט בדיוק.

ובכן, נסיעותי המרובות ברכבת ירושלים-תל אביב מספקות לי המון זמן פנוי אותו עלי למלא בצריכת תוכן בידורי, אמנותי או אינטרנטי. רק לאחרונה סיימתי לצפות בכל עונות הסדרה “The Wire”, ללא ספק תוכן אמנותי מפעים, וכל זאת במהלך נסיעות בקו הרכבת הזה. עתה כשכל פרקי הסדרה הנפלאה הזו תמו, נותרתי ללא חומרים חדשים.

בנסיעתי האחרונה מירושלים לתל אביב כל כך השתעממתי שכבר הייתי מוכן לצפות בכל דבר בעל תוכן קוהרנטי. חיברתי את הזכרון הנייד למחשב, עלעלתי בין התיקיות ונתקלתי ב “Let Me In”. בשלב זה הייתי מוכן לצפות גם בסרט זה. אם כן, התכוננתי נפשית לצפיה בסרט אימה עם ילדים מפחידים, הכנתי את בלוטת הציניות כדי שתעורר גיכוחים בסצינות הרלוונטיות, כיביתי המוח והפעלתי את הסרט.

בערך שתי דקות אל תוך הסרט, נאלצתי להדליק בחזרה את המוח. מדובר באחד הסרטים היותר טובים שראיתי לאחרונה. אם חייבים לשייך אותו לז'אנר אחד ומסויים אז כן, מדובר בסרט אימה, אך באותה המידה הוא שייך למספר ז'אנרים נוספים.

מכיוון שצפיתי בסרט הזה ללא כל ידיעה מוקדמת על מה הוא והדבר הסב לי עונג רב, ארגיש לא מוסרי בעליל אם אפרט על עלילת הסרט עכשיו. לכן רק אומר שמדובר בדרמת התבגרות רומנטית זוועתית ומדממת. כמו כן, אפגין מורת רוח אל מול הפוסטר המטעה של הסרט, ואוסיף שלשמחתי גיליתי פוסטר מקסים התואם את תוכנו של הסרט הרבה יותר:

שאף מזכיר לי פוסטר של סרט מעולה אחר:

הרומנטיקה קיימת בשניהם, אך עדיין האחרון הוא ליגה אחרת לגמרי בנפלאותו וחד הפעמיות שלו. כשאשב לצפות בסרט עליו לא אדע דבר ואגלה סרט ברמת Eternal Sunshine Of The Spotless Mind, יהיה זה מענג שבעתיים.

זרים ברכבת

אתמול נסעתי ברכבת מירושלים לתל אביב, אותה רכבת שהנסיעה בה נמשכת שעה וחצי במקרה הטוב (אם יורדים בתחנת תל אביב – הגנה), שעה וארבעים במקרה הסביר (אם יורדים בתחנת תל אביב – מרכז) או שלוש שעות במקרה הרע (אם הרכת עוצרת לשעה וחצי בלוד בשל מפגש רכבות שמדרדר לתקלה טכנית בלתי ניתנת לתיקון ומצריכה מעבר לאוטובוס חלופי).

אני נוסע ברכבת זו לעתים קרובות מאוד, ומכיוון שתחנת הרכבת בבירתנו ירושלים היא תחנה עזובה כמעט, ריקה מאדם ושוממת למדי, נחשב אני לפנים מוכרים בסביבתה ועובדי התחנה מברכים אותי לשלום בבואי, וכשאני ממהר במיוחד אף אינם טורחים לבדוק שיש בידי כרטיס נסיעה, שכן העניין ברור להם מראש. האוירה בתחנת הרכבת בירושלים מוזרה כל כך, שלא פעם נתקלתי בתייר שזה עתה ירד מהרכבת מביט בהשתאות סביבו ותוהה אם לא התבלבל – "Is this the Jerusalem train station?!", פונה אלי בפליאה, "יס, דיס איז איט" אני עונה לו במבט משועשע ומבוייש קמעה. באותה המידה אני נתקל גם בישראלים מן המניין בפגישתם הראשונה עם תחנת ירושלים – "סליחה, מאיזה רציף יוצאת הרכבת לתל אביב?" אני נשאל לא אחת. "יש רק רציף אחד" אני עונה.

כמובן שבכניסה לתחנה יש בדיקה בטחונית. שם עומד לו מאבטח צעיר ולידו עמדת בידוק תיקים. על כל מבקר בתחנה להפקיד את תיקו בידי המאבטח ולעבור דרך גלאי המתכות. כאמור, מתוקף היותי דמות מוכרת בתחנה, המאבטח לא טורח ולבדוק אותי, אלא פשוט מברך אותי לשלום, לפעמים לוחץ את ידי ומניח לי לעבור ישר דרך גלאי המתכות, יחד עם תיקי, לקול צפצופים צורמים שמיד מתריעים על כך שיש בכיסי ותיקי אביזרים עשויים מתכת.

אתמול בהגיעי באיחור לחתנת הרכבת (הרכבת עמדה לעזוב את התחנה תוך שתי דקות) לא יכולתי לעבור כרגיל את עמדת הבידוק במהירות מכיוון שלפני בתור עמד זוג פלסטינאי צעיר. במקרה כזה, חיפוש בתיק ומעבר דרך גלאי המתכות אינו מספיק וכבר יש צורך בהצגת תעודות כאלו ואחרות. אותו זוג צעיר הציג תעודות זהות ירוקות, שלמיטב הבנתי הן תעודות המונפקות על ידי הרשות הפלסטינית (משמע מקום מוצאם הוא הגדה) ויחד איתן הציגו איזשהו מסמך שכנראה מתיר להם לשהות מחוצה לה. המאבטח עלעל במסמך, בדק אותו לעומק, כמעט התרצה ונתן להם לעבור, אך ברגע האחרון שם לב לפרט מסויים במסמך ועצר בעדם. המסמך מתיר להם שהייה בירושלים בלבד והם אינם יכולים לנוע בשום מקום אחר בארץ מלבדה. "מצטער" אמר, "רק ירושלים…אממ..אל-קודס, אי אפשר לעבור". הזוג, שלא ממש דבר עברית, רק חזר והגיש את האישור למאבטח והצביע על תוכנו, ללא מילים וכשזה לא התרצה, הסתובבו באכזבה ועזבו את המקום. בעודם חולפים על פני מיד סימן לי המאבטח שאני יכול לעבור כרגיל ללא כל בדיקה ואף האיץ בי, שכן הרכבת עומדת לעזוב את התחנה.

כמובן שרצתי מיד אל הרכבת ועליתי עליה בשלום, אך הסיטואציה בה נתקלתי גרמה לי לאי נוחות מטרידה. כמי שבדרך כלל נתקל בפלסטינים מעל דפי עיתון וכתבות בטלויזיה בלבד, שם הם בדרך כלל זועמים, מתריסים, ולעתים אף מעלים טענות שברורות לי לחלוטין כדמגוגיה מוחלטת (לצד טענות לגיטימיות לחלוטין), שלא לומר פעולות התנגדות אלימות ואף טרוריסטיות, עתה נתקלתי בזוג חביב ושקט שרק רצה לנסוע ברכבת. הסצינה בה זוג שכזה שולף תעודת זהות בצבע אחר ומיד מודיעים לו שאינו יכול לעבור גרמה לי לבושה. לא הרגשתי כמי שגר במדינה דמוקרטית, הרי במדינה חופשית כל אחד יכול לנוסע ברכבת ולנוע לכל מקום אשר יחפוץ, לא?

-"תרצח את אבא שלי ואני ארצח את אשתך", – "איזה מאבטח נתן לך לעלות על הרכבת?!"

בנסיבות הרגילות בהן אני נתקל בפלסטינים (בתקשורת כאמור), ברור לחלוטין שאני זה לא הם, שמדובר ביישות פוליטית ובינלאומית אחרת משלי, עימה אני מצוי בעימות אלים, ועל כן ברור לי שחופש תנועה מלא בישראל לא יכול לחול עליהם, בדיוק כפי שאני אינני יכול לנוע כרצוני לדמשק או אפילו לארה"ב ללא האשרה הדרושה. אך באותן נסיבות בלתי רגילות, בתחנת הרכבת, משום מה התקשתי לראות בכך דבר מובן מאליו. נוסף על כך, תהיתי מהי בדיוק סמכותו של מאבטח תחנת הרכבת לאכוף עניין זה. הרי הוא אינו חלק ממערכת הבטחון (לפחות כך נדמה לי). האם הוא טורח לבדוק אשרות שהייה של תיירים לפני שהוא מניח להם לעבור? האם הוא מונע מהם לעבור כשהוא מגלה שהאשרה פגה? מה לגבי פליט שזה עתה הסתנן מסודן? האם הוא מונע ממנו לעלות על הרכבת מכיוון שאין לו את האשרה הדרושה לשהיה בארץ? מסופקני. מצד שני, אולי אני טועה.

בסופו של דבר, בעודי יושב ברכבת ומתקדם לעבר תל אביב, ניסיתי להשתחרר מתחושת אי הנוחות שפשטה בי כשאמרתי לעצמי שהמצב מאוד מורכב, ששחור ולבן לא אמצא כאן, שאין מה להשוות בין הסיטואציה בה זה עתה נתקלתי למקרים דומים בתחנות רכבת בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, שכן הרקע הוא לא גזעי אלא פוליטי-בטחוני, עובדה שבני אותו העם המחזיקים בתעודה הדרושה (כי הם גרים במקום אחר) לא היו נתקלים באותה בעיה, שהפלסטינאים רואים בנו יישות נפרדת בדיוק כפי שאנחנו רואים בהם כאלה. הרי הם זרים בחברה הישראלית בדיוק כמו שאני זר בחברה שלהם, או בחברה צרפתית למשל או בכל מקום אחר מלבד כאן. גם עלי המטירו שאלות אין ספור בביקורת הגבולות באמסטרדם לפני שנה, רק בשל היותי זר בודד ממין זכר כשישנה התרעה חמה על פיגוע טרור באירופה, וגם לי זה גרם אי נוחות. מצד שני, אני כן נכנסתי להולנד בסופו דבר, ומעבר בין ישראל והולנד אינו בר השוואה למעבר בין הגדה לישראל, שכן הגדה היא שטח כבוש הנתון באחריות ישראל, שלא לדבר על תנועה של פלסטינאים בירושלים המורכבת והמסופחת בחציה. מצד שלישי, שטח כבוש הוא כן, אבל מידי איזו מדינה? ולמה? אוקיי, באמת מדובר במצב מורכב, אל לי להתייסר על שראיתי, המצב אפור ומי שטוען אחרת כנראה שוגה בפשטנות. המצב מסובך. כן.

התרגול הזה עבד, על כן פניתי לגלישה אקראית באתרי אינטרנט כדי להעביר את הזמן הרב שנותר לי על הרכבת האיטית הזו. קראתי על המהומות בסוריה, על המהומות בלוב, על המהומות באנגליה, על הנפילות בבורסאות העולם ועל אירועים נוספים שלכאורה לא הרגישו רלוונטים אלי, לאור המרחק הרב בינם לביני. אך האם הם יכולים להתגלגל לפתחי? לא צריך להיות אנליסט גדול כדי להבין שמהומות בסוריה יכולות להשפיע עלי ישירות. כמובן גם שמשבר כלכלי עולמי עלול לדפוק אותי אישית. אבל מה בדבר אירועים אחרים שלא נראים לי או לאף אחד אחר לידי רלוונטיים?

גם המצב המורכב והאפור בו הרהרתי קודם לכן לא בהכרח נוצר מסיבות ותוצאות ישירות ונהירות למתבונן. אם אתמקד בנרטיב אחד מיני כמה, לכאורה ישנם שני קוים מקבילים: ציונות +עליה + שואה + תקומה, לעומת הגירה ערבית בת מילניום + התעוררות הלאומנות הערבית, אלה נפגשו בשנת 48' ויצרו קונפליקט בן 63 שנים (בינתיים). כמובן שמעל ה '+' אפשר תמיד להוסיף את המילה "למה?" וכך נוצר לו סיפור מעניין במיוחד, עשיר בגורמים ופרשנויות, אבל בגדול זה המצב. אנחנו נגיד שלאחר השואה העולם הבין שהעם היהודי צריך מדינה משלו. הם יגידו שלאחר השואה היהודים ניצלו את רגשות האשם של האומות האחרות כדי לסחוט תמיכה במדינה על חשבונם. אך האם זה נכון?

אין ספק שיש קשר בין מלחמת העולם השניה והשואה בפרט למצב המורכב והאפור שלנו, אך האם אין אנחנו נותנים יותר מידי קרדיט לאומות העולם כשאנחנו מניחים שהבנתן את הצורך שלנו למדינה הוא זה שאפשר אותה? אותו הקרדיט ניתן גם על ידי אלה שטוענים שמדינת ישראל קמה על רגשות האשם של מדינות המערב. ממתי רגשות אשם מקימים מדינות?

הרהרתי בסיבות אחרות שהביאו אותנו לכאן. מדוע הבריטים עזבו את המקום בחפזון והשאירו את תושבי המקום מתקוטטים? מדובר הרי בדפוס התנהגות עקבי למדי, שכן הבריטים השאירו מאחוריהם קטטות כאלו ואחרות ברבות ממושבותיהם על הגלובוס. גם באפריקה הם השאירו חלל להתקוטט בו וגם בהודו, על מה ולמה החפזון הזה? איזה מן חוסר אחריות הוא זה, להסתלק מבלי ליישם פתרון ארוך טווח? ובכן, ההזדמנות להקמת מדינה בארץ ישראל אכן נוצרה בגלל מלחמת העולם השניה, אבל לא בגלל השואה, אלא בגלל שלאמפריה הבריטית נגמר הכסף. המלחמה פוררה את הכלכלה שלה ולמעשה לא אפשרה לה להמשיך להיות האימפריה שהייתה. לכן עזבה את הודו, את דרום-מזרח אסיה, את אפריקה וגם את השכונה שלנו. לא היה לה הצבא, המשאבים או הרצון להחזיק במותרות כאלה. הגיע הזמן להתכנס להשתקם.

ומדוע הבריטים הגיעו לכאן מתכתחילה? עד 1918, המקום היה תחת שלטון טורקי אך גם הטורקים עזבו בחפזון. ובכן, זה קרה בשל אותה הסיבה שהבריחה מכאן את הבריטים רק עם מספר סודר אחר – מלחמת העולם הראשונה. נכון, המלחמה הזו בכל מקרה היא זו שילדה את מלחמת העולם השניה, מלחמה מאוד פשוטה מבחינת סיבה ותוצאה, והתרשים הוא ידוע: מלחמה + הסכם ורסאי + גרמניה מושפלת ומדוכאת + תסכול הופך ללאומנות + היטלר = מלחמה. אך המלחמה הזו גם סילקה מכאן את הטורקים והביאה לכאן את הבריטים.

עם פרוץ המלחמה האמפריה העותומנית כבר היתה בשלבי התפוררות מתקדמים, אולם השתייכותה לצד הלא נכון של תוצאות המלחמה, ועצם מוערבותה במלחמה בכלל קברו אותה סופית, יחד עם האמפריה האוסטרו-הונגרית. בדומה למקרה הבריטי, הטורקים פשוט לא יכלו להרשות לעצמם להחזיק באמפריה והסתלקו גם מכאן, וגם במקרה הזה, הותירו חלל שהתמלא על ידי האמפריה הבריטית. מזל שמדובר היה בעידן בו ישנם דברים כאלה.

אם כן, זו הייתה בכלל מלחמת העולם הראשונה שהתחילה שרשרת אירועים שבסופם נתקענו במצב הביש הנוכחי, ולפחות בהיבט הזה השואה בכלל לא במשוואה. אך מה גרם למלחמת העולם הראשונה? חוששני שבמקרה הזה אין משוואה נחמדה עם פלוסים, כי במיוחד בהשוואה למלחמה הבאה, ובהתחשב בכמה שהייתה ענקית והרסנית, מדובר במלחמה בלי סיבה, או לפחות בלי סיבה פוטוגנית כמו מלחמת כוחות האור בכוחות האופל, הסיבה הרישמית לכמעט כל מלחמה אחרת במאה ה-20 וה-21.

אך מכיוון שחייבת להיות סיבה לכל תוצאה, מה בכל זאת גרם לה? הרכבת עליה נסעתי כבר הגיעה לבית שמש. אז יש את הטריגר הידוע, ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי בעת ביקורו בסרייבו הציתה את המלחמה, אבל מלחמות בסדר גודל כזה לא פורצות בגלל שאיזה לאומן סרבי התנתקש בדוכס (טוב, ארכידוכס), זה נשמע יותר כמו עניין נקודתי בין האוסטרו-הונגרים לממלכת סרביה, וכמה ממלכת סרביה יכולה לעניין מישהו? ובכן, רוסיה לא תתן לאוסטרו-הונגרים להתעסק עם הסרבים, אם רוסיה זזה לכיוון האוסטרו-הונגרים אז גם גרמניה בעניין, הרי יש לה ברית עם האחרונה, לצרפתים ברית עם הרוסים והם גם ככה רק חיכו להזדמנות להכות בגרמנים בגלל אלזס-לורן, והתוכנית הגרמנית לפלוש לצרפת דרך בלגיה, הכניסה למשחק את בריטניה, לה ברית גם עם בלגיה וגם עם צרפת ורוסיה בתרחישים מסויימים. הטורקים עם האוסטרו-הונגרים, כמעט בני חסות שלהם בשלב הזה, אפילו יפן בברית עם רוסיה, ובשלב מאוחר יותר גם ארה"ב עשתה טובה ונכנסה לעניין, וכך כל מעצמה על פני הגלובוס מצאה עצמה במלחמה רבתי. אם רק וילהלם השני, הקייזר הגרמני, לא היה הורס את הברית שכרת ביסמרק עם רוסיה, ייתכן והמצב הזה לא היה מתאפשר. והעובדה שוילהלם, הצאר הרוסי ומלך אנגליה הם כולם בני דודים רק הופכת את כל העניין למטורף הרבה יותר.

ובכן, הרכבת כמעט והגיעה ללוד ואני שקוע במחשבות על רשת הבריתות שהייתה בין המעצמות בסוף המאה ה-19 ותחילה המאה ה- 20 (ויתכן שאף אינני זוכר את כל פרטיהן כהלכה וטעיתי בחלק מייחוסן). אם כך, אותה רשת סבוכה של בריתות בין מעצמות שכבר לא קיימות ואמפריות ששקעו מזמן היא זו שהתחילה את התהליך שבסופו נתקענו במקום הזה, מסובכים עד למעל הראש עם האומה הערבית. למעשה, אותה רשת בריתות היא זו ששמרה על האיזון באירופה ומנעה מלחמה במשך די הרבה זמן, והדעה הרווחת היא שהפרת אותו איזון נבעה מגחמותיו וחובבנותו הפוליטית של וילהלם השני. אז אנחנו במצב הזה בגלל וילהלם השני, הקייזר הגרמני ומלך פרוסיה, מי היה מאמין.

אם כך, אין שום דרך לצפות מה תהיה ההשפעה של אותם אירועים ותהליכים בינלאומיים, עליהם קראתי בתחילת נסיעתי, על חיינו. המהומות בלונדון? אולי הן תבאנה לכך שתוקם בסופו של דבר מדינה צ'רקסית בגליל, וההפיכה בלוב לכך שהרשות הפלסטינית תכריז על עצמה כמדינת הלכה בודהיסטית, אין לדעת. אחרי הכל, שני הפלסטינים שתכננו בילוי בתל אביב נאלצו לוותר על הרעיון בגלל איזה וילהלם, או לפחות נאלצו לקחת אוטובוס במקום ולהגיע ליעד חצי שעה מוקדם יותר.

מוקדם מידי

בעולם טוב יותר

אז איימי וויינהואס מתה. נפטרה, הרי יהודיה הייתה. לארץ היא כבר לא תבוא, למארק רונסון היא כבר לא תתלווה ולא תתפוך את "ואלרי" לקליימקס של ההופעה שלו בגני התערוכה. שנים אני כבר מדמיין את הרגע שבו איימי וויינהאוס תהפוך מזמרת מעולה שאני מתענג לשמוע לאייקון מת. הזמרת המנוחה איימי וויינהאוס. שנה למותה של איימי וויינהאוס. ספיישל איימי וויינהאוס לכבוד חמש שנים למותה. כל זה כבר חלף בראשי כבר בשנת 2008. חשבתי על בילי הולידיי. למען האמת, לאחר שלא מתה ב-2008 כבר די השלמתי עם העובדה שהיא כאן כדי להשאר, או להשכח. מסתבר שבכל זאת היא תהייה אחת מאלה. בת 27, כמו כל הגדולים. ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין. דווקא השם שלה לא מתחיל ב J. אבל גם השם של קורט קוביין לא. ומה עם בריאן ג'ונס? וטים באקלי? טוב, באקלי מת בגיל 28, לא נחשב, גם ג'ף באקלי זייף עם הגיל. בסקיאט, אבל הוא לא מוסיקאי. קריסטן פאף, אבל היא לא באמת כזו מוכשרת.  היי, ענבל פרלמוטר מתה בגיל 27, אם מעגלים כלפי מעלה. מה זה משנה הגיל, כל עוד זה צעיר ועצוב. כולם העדיפו להכלות באש מאשר להימוג לאיטם. יש הבדל בין מועדון ה-J והשאר, והוא לא טמון בגיל אלא בעומק הקריירה. ג'ניס השאירה ארבעה אלבומי אולפן ועוד אלבומי הופעות. גם ג'ימי הקליט ארבעה, ועוד אין ספור אלבומים שלאחר המוות. הדורז הוציאו ששה אלבומים בחייו של ג'ים. אני מת על הדורז. נירוונה לא עשו מספיק. הכל היה תחום מידי בין השנים 1991 ל-1993. מזל שהיה האנפלאגד, יש צוואה. לג'ף באקלי אלבום אולפן אחד ויחיד, יש גם אלבום פוסט מורטם. למכשפות שני אלבומים וחצי וגם הם לא בדיוק יצירות מופת. לענבל פרלמוטר אלבום סקיצות שלאחר המוות, יש שם ניצוצות מבטיחים מאוד, וזה רק הופך הכל עצוב יותר. לאיימי וויינהאוס יש בסך הכל שני אלבומים. שניהם מעולים. היא לא יכולה להכלל במועדון ה – J. האייקונים המתים של  היום ממהרים למות. זה לא מספיק. חיכיתי לאלבום השלישי. אני מת על איימי וויינהאוס.

עם יד קשורה מאחורי הגב

ובכן, הרגע ראיתי את "חצות בפאריז", האחרון של וודי אלן.

בזמן שכל מיני נפחנים מצפים לקבל מאלן יצירת מופת וכל עוד היא אינה מגיעה קוטלים כל סרט חדש שלו שיוצא, ובזמן שכל מיני אחרים שמעולם לא סבלו ולו פריים אחד מסרטיו ועל כן מחכים בקוצר רוח לסרטו החדש רק כדי שיוכלו לקטול אותו בתענוג, אני מוצא עצמי מתענג כמעט על כל סרט שלו שיוצא. נכון, מאז "לפרק את הארי" לא יצאה לו יצירת מופת, ו"נקודת מפגש" הייתה ונשארה היצירה הטובה והמשמעותית ביותר שלו בעשור האחרון, אבל עדיין כמעט כל סרט חדש שלו (מלבד "סקופ"), והוא משחרר סרטים בקצב בוליוודי, הוא לא פחות מטוב מאוד.

ניכר שוודי אלן כותב תסריטים  בקלות רבה ומוציא אותם לפועל באותה הקלות, עם יד קשורה מאחורי הגב וכשהיד השניה מנגנת בני גודמן בקלירנט שלו. דומה שהוא כל כך מיומן בסגנון שלו, שהוא עושה סרטים כמעט כלאחר יד – כותב את הסרט שבועיים, מוצא מימון אירופאי תוך יומיים, מצלם חודשיים, עורך אותו שעתיים, נח בהמשך השנה ורק קופץ לפסטיבל קאן להקרנת הבכורה – אם זה לא נופל על יום שני, היום בו הוא מנגן עם הלהקה שלו במלון קרלייל במנהטן.

גם "חצות בפאריז" הוא כזה. ועד שוודי אלן יוציא את ה"לפרק את הארי" החדש שלו, או לפחות יצירת מפתיעה ומפעימה כמו "נקודת מפגש" (אני בכוונה לא נותן דוגמאות משנות ה-70 וה-80 כי גם לאופטימיות יש גבול), אני מוכן להסתפק בסרטים המענגים והקלילים שהוא מוציא מידי שנה, כי אין כמו בורגנות-נרקיסיסתית ועסוקה בעצמה-בפטפטת ריאליסטית-עטופה בעלילה לא ריאליסטית בעליל – כדי להעביר 90 דקות בתענוג.

ממזר נבואי שמתרפק על עצמו

"צדק או לא צדק?"

במסגרת התקפי הכתיבה שחוויתי לפני יותר משנתיים, ליתר דיוק ב – 13 לפברואר 2009, סיפקתי את ייצרי באמצעות תגובה אקראית באתר עין הדג לפרסום הטיזר הראשון לסרטו החדש, דאז, של טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". בדיוק מכיוון שהיה טיזר ותו לו, לא ממש ניתן היה להבין ממנו מה קורה בסרט (שטרם היה מוכן באותה העת) מלבד העובדה שמדובר בסרט על מלחמת העולם השניה, שיש שם יהודים אלימים והעובדה שהסרט הזה הוא מחווה לז'אנר מאוד מסויים, דבר שאף פורסם קודם לכן עוד בשלבים מוקדמים של ההפקה. על כן, עיקר הדיון באתר עין הדג היה ספקולציות כאלו ואחרות (האם זה סרט שואה? האם מדובר ברימייק?) על מה שיהיה או לא יהיה בסרט הכל כך מדובר הזה.

לא מזמן נזכרתי בתגובה הספקולטיבית שפירסמתי ותהיתי כמה מתוכה התברר כנכון, עכשיו כשכבר ראיתי את הסרט פעמיים ונושאו הפרובוקטיבי נידון תחת כל עץ רענן. אם כן, כך זה נראה:

בעיני, לכל הסרטים של טרנטינו יש קו מנחה ברור. הוא לוקח ז'אנר קולנועי, לרוב לא מוערך במיוחד, מזריק לתוכו את עולמו האישי, וכך נוצר סרט מקורי לגמרי שבתוכו מתגלמים כל הדברים הקבועים שמעניינים את טרנטינו. לפעמים זה יוצא יופי, לפעמים פחות, אבל בכל אופן זה הקטע. בין אם זה סרטי גנגסטרים זולים, סרטי קונג פו/סמוראים או סרטי אקספלויטיישן, בסופו של דבר כולם יושבים ומדברים על קולנוע, קומיקס ומזון מהיר.

לטעמי, מלבד "חסין מוות" שלמרות אורכו בכלל לא הרגיש לי כמו סרט שלם (ועל כן לא מצאתי בו דבר מלבד חלטורה מהנה למדי), בשאר סרטיו תמיד היה במה לחפור ולחפש, או במילים אחרות – הם היות יצירות שלמות ומעניינות.

גם הפעם, נראה שטרנטינו לקח על עצמו ז'אנר קיים וישן ועשה את אותו הדבר בדיוק. הוא לא המציא כאן כלום. בשנות השישים והשבעים נוצרו עשרות סרטים מסוג זה – סרטי פעולה שחפים מכל יומרה של דיוק היסטורי או העברה אמינה של זוועות הנצאים, ופשוט משתמשים באירועים האלה כקרקע לאקשן, קרבות אקדחים, מכות, איזה בלונדינית שהיא לפעמים גרמניה שעברה לצד של הטובים ולפעמים אחת מהטובים שהיא בעצם חפרפרת נאצית, והכי חשוב – הומור. נדיר למצוא שם מחנות ריכוז וגטאות וזירת ההתרחשות העיקרית של הלחימה הייתה בדרך כלל אחוזות קלאסיות מפוארות שתפקדו כמפקדות של קצינים נאצים מרושעים בחלקים שונים של אירופה הכבושה. גם תכליתה של הלחימה בסרטים האלה הייתה לרוב שולית במיוחד. מעולם לא דובר על קרבות ענק רבי משתתפים וגורליים שאמורים להטות את תוצאות המלחמה, אלא במשימות נקודתיות טיפה אידיוטיות כמו השמדה של תותח מיוחד שהנאצים פיתחו או התנקשות המונית בקצינים נאצים ברגע נדיר של ארוחה משותפת במקום מסוים. גיבורי הסרטים האלה לא היו חיילים יפי בלורית קלאסים, אלא אסירים ואפילו נידונים למוות, קצינים שסרחו או פישלו או אסופה של טיפוסים מלאומים שונים כשלכל חד מומחיות מסויימת. למיטב הבנתי, הסרט הראשון שהיווה בסיס לז'אנר הזה היה "תותחי נאבארון" מ-1961 שהיה פשוטו כמשמעו סרט אקשן(ואף היה לו סרט המשך מזעזע). לאחר מכן הגיע "הבריחה הגדולה" מ-1963, שאמנם מבוסס על אירוע אמיתי, אבל רחוק מאוד מהמציאות, כאשר הדגש היה על אקשן ולא שחזור היסטורי, גם צ'ארלס ברונסון היה שם. אולם, הסרט שלמעשה הגדיר את הז'אנר באופן המובהק ביותר היה "12 הנועזים" שבו כבר חל שימוש במודל "אסירים רצחניים שנשלחים למשימת התאבדות מטעם בנות הברית לחסל כמה שיותר נאצים באיזה אחוזה אירופאית", גם צ'ארלס ברונסון היה שם (ואף היה גם סרט המשך ב-1985). אח"כ הגיע "הנשרים פשוט עם שחר" ששוב היה סרט אקשן(עם קלינט איסטווד), ועד מהרה הז'אנר היגר לאיטליה והדרדר לתהומות נשיה קולנועיות כשאחת מהן היא גם היצירה "Quel maledetto treno blindato" או בשמה האנגלי "The Inglorious Bastards". בל נטעה, לפחות לפי מה שכתוב על עלילת הסרט של טרנטינו, אין ממש קשר בין הסרט שלו לזה האיטלקי חוץ מהיותו שייך לאותו ז'אנר מדובר. למיטב הבנתי ממה שנכתב על הסרט החדש עד כה + הטריילר לעיל, אנחנו נמצא שם את כל או רוב המאפיינים שהזכרתי.

החידוש היחידי בסרט של טרנטינו שאינו לקוח ישירות מהסרטים הרבים עימם הוא מתכתב הוא עובדת היות אותם חיילים גיבורים ובעייתיים יהודים, ובכך הגדיר את ה "Jewsploitation", שזה מבריק מחד, אבל כמובן יעורר עליו את עדת המתעצבנים מאידך.

ובכן, מכיוון שזוהי הזדמנות מצויינת במיוחד לטפוח לעצמי על השכם, אז כן, קלעתי לא רע בכלל ואפילו יותר מזה.

יופי.

27 שנים אחרי

כשהייתי בערך בן ארבע יצא לאקרנים הסרט "אמדאוס". באמת שאינני זוכר אם היה סביבו באזז כלשהו בארצנו הקטנה או האם הוא היה אחד מהסרטים האלה שכולם נהרו לקולנוע בהמוניהם כדי לחזות בו ללא הבדל מעמד, מין וגיל, סטייל "חומות של תקווה" או "פורסט גאמפ", אך זיכרון אחד מאותה התקופה ליווה אותי שנים – תוכנית קולנוע בטלוויזיה בערבית של ערוץ "ישראל" ובה קטע מהסרט בו מוצרט מפריח נפיחה קולנית אל תוך המצלמה. כמה שנים לאחר מכן צפיתי בסרט במסגרת שיעור מוסיקה בבית הספר היסודי. אפשר לומר שנהניתי ממנו למרות שהמורה התעקשה לעצור כל חמש דקות כדי לבאר את השתלשלות העניינים, והעובדה שההקרנה התפרסה על פני ארבעה שיעורים. בבגרותי למדתי שמדובר באחד הסרטים המעוטרים בתולדות הקולנוע (שמונה פרסי אוסקר) אך לא יצא לי לצפות בו שוב. מצב זה השתנה ממש לאחרונה – לפני שנתיים חגג הסרט 25 שנים להיווסדו ולכן באותה העת הוזכר מספר פעמים באתרי קולנוע למינהם ואף הופיע בעמוד הראשי של ימד"ב למשך יומיים. אי אז חשבתי לעצמי שיש לצפות בו מרומי גילי הנוכחי, אך בסופו של דבר עלה בידי לעשות זאת רק שנתיים לאחר מכן. והנה הגענו להווה.

כפי שניתן להבין, הסרט מביא בפנינו את סיפורו של וולפגנג אמדאוס מוצרט, מכמה רגעים כילד פלא, דרך ימי גדולתו בחצר הקיסר האוסטרי ועד לסופו הטרגי הידוע, תוך כדי תיאור יחסיו עם אשתו, תסכוליו וקשייו. ובכן, מה בדיוק מבדיל את הסרט המהולל הזה משאר סרטי  ה-עלייתו-ונפילתו-של-מוסיקאי שראינו במרוצת השנים? לטעמי יש לכך תשובות ברורות. ראשית, הוא לא מסריח. אוקיי אוקיי, "הולך בדרכי" היה נחמד, גם ב"ריי" היו רגעים טובים (כשריי צ'ארלס שר) , "הדלתות" הביא אותי לכך שבמשך שנים  בכל פעם ששמעתי את LIGHT MY FIRE ראיתי לנגד עיני את ואל קילמר וב"אהובתי הנצחית" יש את גארי אולדמן. אבל באמת, כשאני חושב על הסרטים האלה תוך השוואה ל"אמדאוס" כולם מתחילים להצחין קצת. הסרטים האלה מהנים, אבל כמה מהם באמת נשארו איתי אחרי שנגמרו? כמה מהם הותירו חותם? האם באמת הבנתי מדוע ג'וני, ריי וג'ים עשו סמים כל היום? או למה בטהובן היה כזה זעפן? אה נכון, מאורע טראומתי בעברם, או נכות. באמדאוס המצב שונה ועל כך בהמשך.

שנית, הסרט כלל לא מתיימר להציג עובדות היסטוריות. באותה מידה שיתכן והדברים אכן התרחשו כפי שמתואר בו, לא מן הנמנע שהעלילה העיקרית היא המצאה מוחלטת, ולמעשה הסברה הרווחת היא שאכן מדובר בבדיה גמורה. מה שיפה כאן הוא שלמרות כל זה, בסופו של הסרט הרגשתי שאני באמת מבין את דמותו של מוצרט.

שלישית, מוצרט הוא לא בהכרח הדמות הראשית בסרט. הסיפור מתנהל מנקודת מבטו של אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר יוזף השני, שבערוב ימיו מתוודה בפני כומר על חלקו במותו של מוצרט. סליירי חי ונושם מוסיקה, מאמין שזהו ייעודו עלי אדמות ובמשך כל חייו מנהל דיאלוג עם אלוהים על אותו מעשה קונדס אכזרי – אלוהים אמנם נתן לו כשרון מסוים, אבל את הגאונות הוא העניק ליצור גס הרוח, הילדותי והקולני מוצרט. אט אט סליירי הקנאי והמתוסכל רוקם מזימה שמטרתה להביס את אלוהים דרך השופר של אלוהים עלי אדמות הלא הוא מוצרט.

שלישית, בניגוד לאחיו לז'אנר, הפסקול הוא לא גורם שולי שנמצא ברקע ומקבל ווליום במעברים בין הסצנות פלוס שנים-שלושה קטעי הופעות, אלא הפעם מדובר בשחקן ראשי נוסף ושווה ערך, יחד עם סליירי מוצרט. על אף שאינני חובב מושבע של מוסיקה קלאסית, יכולתי להרגיש מדוע יצירתו של מוצרט היא כה גאונית, הסרט ממש הצליח להסביר לי את זה. התחושה שלי היא שבסרטים מוסיקליים אחרים, ההתרשמות תלויה בטעמו המוסיקלי של הצופה – אם אתה אוהב את ג'וני קאש ומכיר את שיריו, הבנת למה הוא גדול. אם לא, נשארת עם עלילת עלייתו-ונפילתו.

אמדאוס

"אולי הנפיחה מקודם הייתה יותר מידי...?"

אם אפסיק כבר עם ההשוואות לסרטים אחרים, עדיין אשאר עם יצירה שנשארה איתי ימים אחרי הצפייה. מעבר לתלבושות, השחזור המדויק, הפאות הפסיכיות, השיניים הצהובות ומהרקיבות כי עוד לא המציאו את משחת השיניים (טוב, על זה הם לא הקפידו בסרט) – דברים מהנים לכשעצמם, הדבר שהופך את הסרט לחוויה לטווח ארוך הוא הדמויות. מעל כולם ישנו סליירי, בגילומו של פ. מאריי אברהם (הפ' זה פאריד, הוא ממוצא אשורי) באחת מתצוגות המשחק הטובות שראיתי. סליירי הוא ללא ספק נבל, אבל אפשר להזדהות איתו, לרחם עליו, לכעוס עליו, לקוות שאולי ישתפר, להתאכזב ממנו או בקיצור – דמות מורכבת ועמוקה. הוא שונא את מוצרט, הוא מעריץ אותו, הכל משתלב באופן אמין ביותר. מנגד ישנו מוצרט (טום האלסה? האלס? הולס?) – ילדותי, גס, גחמתי ומיוסר אבל גם חביב ומשעשע. מכיוון שהסרט מסופר מנקודת מבטו של סליירי, לא ממש נכנסו לתוך נפשו של מוצרט (אבל כן לתוך נפשו של סליירי), אך הדמות שלו מובנת לחלוטין. כל דבר שמוצרט אומר, עושה או אפילו מפליץ, הכל הגיוני ומתיישב בול. השחקן הראשי הנוסף, הפסקול, משחק נפלא אף הוא. דקות המסך הרבות שהוא מקבל לא פוגעות בזרימה של הסרט, וכל פעם שסליירי מקשיב לו, מתרגש ורוטט, מתפעם ומתרגז, אפשר להבין בדיוק למה, למרות שאף מילה לא נאמרת.

גם אשתו של מוצרט, קונסטנצה, מקבלת נפח ועומק ואפילו אביו מעורר היראה של מוצרט, שאינו מקבל הרבה זמן מסך, מצליח להיות יותר מעוד הורה דוחף ושתלטן, למרות שזה באמת מה שהוא. הדבר נכון גם לגבי שאר הדמויות.

מעבר לדמויות, ערכו של הסרט לא מסתכם בתיאור חייו של מוצרט, וטוב שכך, הרי מלבד תחנות חייו של מוצרט, עיקר הדברים כלל לא התרחש כנראה. בסרט אלמנטים שהיו נשארים מעניינים ביותר גם אם מעולם לא היה קיים אדם בשם מוצרט. הסרט מדבר על קנאה, גאונות מול בינוניות, אמונה באלוהים והטלת ספק, הבדלי מעמדות והרבה מאוד אשמה.

הסרט מתרחש ברובו בווינה במאה ה-18, אבל כמיטב המסורת הקולנועית של לפני שנות התשעים בסרטים ללא מריל סטריפ, עיקר השחקנים מדברים במבטא אמריקני לגמרי (ניטרלי אמנם), ללא כל ניסיון לזייף מבטא אוסטרי, או איטלקי במקרה של סליירי. אם במקרה נקלע לסצנה שחקן בריטי אז בסדר, שייתן במבטא הבריטי, אבל בזה זה מסתכם. כראיה לאמינות הרבה של הסרט, הדבר לא צרם לי ולו לשנייה. ככה זה כשהסרט עשוי נפלא.

לאחר הצפייה בסרט, מיד נברתי  בערכי הויקיפדיה של מוצרט, אשתו וכמובן סליירי, שמצטייר אחרת לגמרי מדמותו הקולנועית. אבל מכיוון שהתוצאה הקולנועית רבת עוצמה כל כך, למי אכפת מהעובדות.